כשהייתי בכיתה ג' התחילה לכאוב לי הברך... עד כדי שהיה קשה לי לדרוך על הרגל. רופאת המשפחה שלי טענה שאין לי כלום, ואני סתם לא רוצה ללכת לבית הספר, אבל אמא שלי שהכירה אותי חשבה אחרת.
הלכנו לאורתופד באופן פרטי, לד"ר פאוקר, שניהל אז את המחלקה האורתופדית במרפאת לין של קופת חולים כללית בחיפה. ד"ר פאוקר בדק אותי, ואמר לנו להגיע אליו למרפאת לין לצילום ולאבחון מדויק וגם
סירב לקבל תשלום על הביקור.
בביקור במרפאה הוא אבחן פרטס בראש ירך שמאל, והציע אחת משלש דרכי טיפול: מנוחה מלאה במיטה, ניתוח (שלא היה בו עדיין הרבה ניסיון באותה תקופה), וההמלצה שלו: "סד על רגל שמאל, שיאפשר
הליכה עם רגל מקובעת ומוגבהת. אני זוכר שהוא הניח יד גדולה על הכתף שלי ואמר לי שאם אעשה מה שהוא אומר אוכל ללכת רגיל בעוד כמה שנים. הוא גם ביקש ממני לא לדרוך על הרגל גם כשאני מסיר את
הקיבוע בבית או לפני מקלחת ושינה.
אני זוכר שהייתי מאד עצוב שאני לא יכול לשחק עם כל הילדים ולרוץ ולטפס על עצים כמו שאהבתי, וגם לא לטייל בטבע טיולים רגליים כמו שהיינו עושים עם כל המשפחה. אבל בכל ביקור הוא הראה לי שיפור
קל בראש הירך, וכשהגעתי לכיתה ו השיפור היה מהיר יותר ויותר ועברתי רק לחצי יום עם הקיבוע – אבל עדיין היה אסור לי לבצע פעילות גופנית מאומצת. אני זוכר שכשהייתי בן 13 בערך, הוא הביט בצילום,
יצא מהחדר וביקש ממזכירתו לקרוא לכל הרופאים. כשכולם נכנסו לחדר הוא הראה להם את הצילום והתגאה בכך שאפשר לטפל גם בלי ניתוח, וראש הירך השתקם בצורה טובה מאד. זו הייתה מעין "מסיבת סיום"
של הביקורים שלי אצלו והמעקב.
אחר כך התיכון הייתי כמו כולם, אבל עדיין קצת מוגבל בתנועה, וגם עדיין היה לי הפחד לאמץ את הרגל שמא יקרה משהו. בסוף התיכון התגייסתי לצבא ושרתי בנח"ל שרות צבאי מלא. אמנם הפרופיל הרפואי שלי
היה נמוך אבל הצלחתי לשרת מרבית הזמן עם החברים שלי ביחידת שדה, כולל תקופות האימונים והפעילות בלבנון.
אחרי הצבא יצאתי לטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה, ואני זוכר שהייתי מאד גאה במסעות הרגליים שלי. עד כדי כך שהגדלתי תמונה מאחד ממעברי ההרים כאות הוקרה לדר' פאוקר. אחר כך, למדתי בטכניון,
ואחרי הדוקטורט ושהות בארה"ב עם המשפחה, חזרתי להיות פרופסור בטכניון. כל אותן שנים היה לי מדי פעם כאב בגיד שבין המפשעה לברך, ולפעמים בלילה הייתי מרגיש כאילו הברך נתפשה לי והייתי מתעורר
מהכאבים. אבל תמיד איכשהוא אהבתי ללכת ולרוץ – אף פעם לא באמת ברצינות.
בשנת 2011, כשהייתי בן 45, התחלתי לרוץ קצת יותר מסודר. בהתחלה פעם-פעמיים בשבוע כמה קילומטרים, ולאט לאט הפכתי את הריצה להרגל ועליתי המרחקים עד לעשרה קילומטרים. עם הריצה קרה דבר
נפלא – הכאבים שהיו לי בלילה נעלמו! חשוב להבין שיש לי מגבלת תנועה קלה של ראש הירך, ובכל זאת, הם נעלמו... אחר כך החלטתי להירשם לתחרויות עממיות של ריצה, ואחרי חצי מרתון החלטתי לנסות
לרוץ מרתון מלא. התאמנתי לבד, אם תכנית אימונים שמצאתי באינטרנט, והשלמתי את מרצון תל אביב בארבע שעות וחצי. זה לא זמן מהיר אבל למי איכפת? אני, אייל שמעוני, שלא דרך על רגל שמאל במשך
שלש שנים רץ מרתון!
אבל למרתון היה גם מחיר, ובגלל התנועה הלא מושלמת של רגל שמאל תמיד אני סובל מפציעות שרירים וגידים ברגל הזו. זו גם אחת הסיבות שבגללן עברתי לריצות שטח – כי המשטח פחות קשה מאספלט, וגם
בגלל שאני יותר נהנה בטבע. אבל גם כי קצב הריצה איטי יותר, בעיקר בריצות אולטראמרתון – ריצות למרחקים של 50 קילומטר ומעלה.
מאז, במקביל לעבודה כ-CTO של קבוצת שטראוס, אני ממשיך לרוץ מאות קילומטרים בכל חודש – רובם בטבע. אני משתתף בתחרויות אולטראמרתון עם מטרה מאד פשוטה – לעמוד במשימה וליהנות.
לינק לכתבה אתר שוונג :
https://www.shvoong.co.il/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%9e%d
7%a8%d7%97%d7%a7-250-%d7%a7%d7%9e-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%92%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%a9%d7%91/125255/